בס"ד
ביום שני בשעות אחר-הצהרים אני, האחים שלי והדודים שלי התרוצצנו בגבעת-החיש לאסוף עצים. מצאנו הרבה קוצים וריכזנו אותם בסדר יפה למדורה. אחר כך אמרתי לאחי הגדול: "אנחנו צריכים גם קצת קרטונים במדורה כי הם בוערים מהר מאוד ומשפיעים הרבה על המדורה", הוא ענה, "יש קרטוניה ממש ממולנו כך כאשר נצטרך קרטונים נוכל לרוץ לשם ולהביא עוד". "בסדר", חשבתי לעצמי, "נוכל לקבל טונות של קרטונים בלי מאמץ בכלל".
השעה באה ואני, אח שלי ואחד מקרובי הדם שלי הלכנו לפני כולם עם שלושה גפרורים. אחי כמובן הדליק את הראשון נכבה אחרי כמה שניות וגם השני אך הוא נכבה אחרי כמה שניות. לא ידענו מה לעשות ולא רצינו לחזור הביתה כי זה 10 דקות הליכה מפה הביתה ולא בטוח שבכלל יש לנו עוד גפרורים בבית. ישבנו וחשבנו לעשר דקות ופתאום היה לי רעיון ניקח את השניים הראשונים שכבר לא עבדו ונדליק את השלישי ואיתו הבעיר את השניים הראשנים. הרהרו בליבם האחרים על הרעיון ואשרו שהרעיון שלי הוא רעיון טוב. עשינו את הרעיון שלי ובאמת כל המדורה דלקה בדיוק בזמן שכל שאר המשפחה הגיעה למדורה עם כל האוכל.
כאשר כל שאר המשפחה הגיעה עם כל האוכל, לקחתי מרשמלו על שיפוד ושמתי אותו במדורה אך לשונות אש שרפו את העיניים שלי. אז הוצאתי את המרשמלו והלכתי הצידה. בדיוק ברגע זה היה לי רעיון, לקחתי אבנים, שמתי אותם במעגל קטן כמו מני מדורה, לקחתי טונות של קרטונים והכנתי מני מדורה. שם היה הרבה יותר קל לצלות מרשמלו.
פתאום כל הקרטונים שלי נעלמו והבנתי שכולם נשרפו והאש עומעמה. התחרטתי על מעשי הטיפש והתחלתי להרגיש עצוב, לא ידעתי מה לעשות ובדיוק ראיתי את הבן-דוד שלי בא עם עוד הרבה קרטונים. שאלתי אותו: "אפשר אותם?" הוא ענה: "כן הם כולם בשבילך". אמרתי תודה מקרב לב, והמדורה שלי נהייתה גדולה עוד פעם. ועם כל הקרטונים שהביאו לי הצלחתי להשאיר את המיני מדורה דולקת להרבה זמן.
וכל הזמן שהמיני מדורה דלקה ישבתי מסביבה ולא מסביב המדורה הגדולה. וכל הזמן שישבתי מסביב למדורה שלי חשבתי איך אח שלי צדק שלא היינו צריכים לאסוף קרטונים.